רבים אינם יודעים שהגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל הגיע לישיבת סלבודקה כנער יתום מאב בגיל ט"ו. בני המשפחה בראותם את כשרונותיו הברוכים רצו שילמד רפואת שיניים, כדי שיוכל להביא פרנסה לאמו. הסבא מסלבודקה ביקש מהם שיאפשרו לנער ללמוד עוד ג' שבועות, יואחר כך יוכלו מצדו לקחתו'. וניאותו בני המשפחה לכך. אבל הסבא, שהיה חכימא דיהודאי, הצמיד לבחור הצעיר את הבחורים החזקים ביותר של הישיבה, על מנת שיתנו לו את ה'גישמאק' בלימוד. כך, בפסק-הזמן הקצר הזה, הצליח, מי שעתיד להעמיד את אמריקה הישיבתית על רגליה, לקנות שמחה בלימוד, ויותר מזה - לא היה צריך... בתום ג' השבועות הגיעו הקרובים, והסבא אמר 'אתם יכולים לקחתו'. ניגשו בני המשפחה אל הנער, וביקשוהו להצטרף אליהם. הבחור הביט בהם כמי שנטרפה דעתם: 'מה'?! - זעק. אין לכם מה לעשות?! אני אעזוב את הישיבה?! הרי כל כך טוב כאן במקום הזה! - - - והמשיך בדרכו לעוד סוגיה. עכשיו נתבונן רגע: מה היה קורה אילו היו מצליחים בני המשפחה להוציאו מהיכל התורה, הלא כשהיה מגיע לגיל גבורות, כפרופסור לרפואת שיניים, והיה עושה את חשבון נפשו, מה הצליח לעשות בחיים, סביר להניח שהיה דווקא די מרוצה מעצמו... הוא הרי התפלל במניין, למד דף היומי במשך עשרות שנים, אולי אפילו אמר שיעור על הדף, עבר גם על כל המשנה ברורה, ומה אפשר עוד לדרוש ממנו? נרם, כאשר היה מגיע לעולם העליון, היו מוציאים לפניו את רבי אהרן קוטלר האמיתי, זה הארי שיצא מסובכו והקים את ישיבת ליקווד בתפארתה, עם אלפי-אלפי בוגריה ותלמידיה לדורותיהם, שקנו ממנו, את החינוך הנכון לתורה וליראה, ואת כל מאות אלפי היהודים החרדיים של אמריקה שעזבו את ענייני העולם הזה ובאו ללמוד תורה בבתי המדרשות - בזכותו! והיו אומרים: לכל זה היית יכול להגיע!!! בעמדנו בימי הספירה, ימים של הכנה לקבלת התורה, יכולים אנו אמנם להוסיף מעט בלימוד התורה, לפתוח ספרים שמדברים מעניני התורה וקניניה, להתעורר, ולהתחבר מעט לאלו הימים, להרגיש בכך שלא באים לשבועות בלי הכנה כלל. אבל יכולים אנו גם לנצל לגמרי את הימים האלו להתרוממות, להתעלות, להתהפך מאה ושמונים מעלות. הלא אלו ימים שכל אבותינו לדורותיהם עמלו וזיכבו מדותיהם, וטבעיהם, הרגליהם ותכונותיהם, הבעירו את השאיפות והתשוקות, ובערו באלו הימים באש של עבודת השם, ורק ככה נגשו למתן תורה, והם הניחו לנו' את כל הכוחות האלו, כיצד לא נתחקה אחר הנהגתם ונצא בעקבותם - כי אתה עמדי!
רבים אינם יודעים שהגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל הגיע לישיבת סלבודקה כנער יתום מאב בגיל ט"ו. בני המשפחה בראותם את כשרונותיו הברוכים רצו שילמד רפואת שיניים, כדי שיוכל להביא פרנסה לאמו. הסבא מסלבודקה ביקש מהם שיאפשרו לנער ללמוד עוד ג' שבועות, יואחר כך יוכלו מצדו לקחתו'. וניאותו בני המשפחה לכך. אבל הסבא, שהיה חכימא דיהודאי, הצמיד לבחור הצעיר את הבחורים החזקים ביותר של הישיבה, על מנת שיתנו לו את ה'גישמאק' בלימוד. כך, בפסק-הזמן הקצר הזה, הצליח, מי שעתיד להעמיד את אמריקה הישיבתית על רגליה, לקנות שמחה בלימוד, ויותר מזה - לא היה צריך... בתום ג' השבועות הגיעו הקרובים, והסבא אמר 'אתם יכולים לקחתו'. ניגשו בני המשפחה אל הנער, וביקשוהו להצטרף אליהם. הבחור הביט בהם כמי שנטרפה דעתם: 'מה'?! - זעק. אין לכם מה לעשות?! אני אעזוב את הישיבה?! הרי כל כך טוב כאן במקום הזה! - - - והמשיך בדרכו לעוד סוגיה. עכשיו נתבונן רגע: מה היה קורה אילו היו מצליחים בני המשפחה להוציאו מהיכל התורה, הלא כשהיה מגיע לגיל גבורות, כפרופסור לרפואת שיניים, והיה עושה את חשבון נפשו, מה הצליח לעשות בחיים, סביר להניח שהיה דווקא די מרוצה מעצמו... הוא הרי התפלל במניין, למד דף היומי במשך עשרות שנים, אולי אפילו אמר שיעור על הדף, עבר גם על כל המשנה ברורה, ומה אפשר עוד לדרוש ממנו? נרם, כאשר היה מגיע לעולם העליון, היו מוציאים לפניו את רבי אהרן קוטלר האמיתי, זה הארי שיצא מסובכו והקים את ישיבת ליקווד בתפארתה, עם אלפי-אלפי בוגריה ותלמידיה לדורותיהם, שקנו ממנו, את החינוך הנכון לתורה וליראה, ואת כל מאות אלפי היהודים החרדיים של אמריקה שעזבו את ענייני העולם הזה ובאו ללמוד תורה בבתי המדרשות - בזכותו! והיו אומרים: לכל זה היית יכול להגיע!!! בעמדנו בימי הספירה, ימים של הכנה לקבלת התורה, יכולים אנו אמנם להוסיף מעט בלימוד התורה, לפתוח ספרים שמדברים מעניני התורה וקניניה, להתעורר, ולהתחבר מעט לאלו הימים, להרגיש בכך שלא באים לשבועות בלי הכנה כלל. אבל יכולים אנו גם לנצל לגמרי את הימים האלו להתרוממות, להתעלות, להתהפך מאה ושמונים מעלות. הלא אלו ימים שכל אבותינו לדורותיהם עמלו וזיכבו מדותיהם, וטבעיהם, הרגליהם ותכונותיהם, הבעירו את השאיפות והתשוקות, ובערו באלו הימים באש של עבודת השם, ורק ככה נגשו למתן תורה, והם הניחו לנו' את כל הכוחות האלו, כיצד לא נתחקה אחר הנהגתם ונצא בעקבותם - כי אתה עמדי!
סיפר הגה"ח ר' עזריאל טאובר זצ"ל על יהודי שבזמן המלחמה הצליח לחולל חבלה באחת מרכבות המוות וכתוצאה ממעשה גבורה אמיץ זה, הציל מאות יהודים ממוות בטוח, הוא ניסר את הטבעת שמחברת את הקרונות זו לזו וכתוצאה מכך, כאשר הקטר המשיך לנסוע, כמה קרונות נשארו על הרציף ולא נמשכו אחרי הקטר, היהודים הבינו מה קרה והצליחו להימלט מן הרכבת. הנאצים השתוללו וירו לכל עבר, אבל כמה מאות יהודים ברחו ליער ונפשם ניתנה להם לשלל. אותו יהודי חיפש את חתיכת הלחם אותה הטמין באיזה מקום, והיא לא נמצאה, אסיר אחר לקח לו אותה... לחם היה אז שווה הרבה יותר מזהב, לחם היה שווה יותר מדירה. אותו יהודי מספר: בתחילה הרהרתי בליבי ואולי אמרתי בפי, ריבונו של עולם! כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, קיימתי כמה מאות עולמות, לא מגיע לי אפילו חתיכת לחם?! אבל כעבור רגעים התעשתתי וביקשתי סליחה מהשם על המחשבות והדיבורים הללו. השבתי לעצמי, ואמרתי הקב"ה נתן לי זכות' להציל מאות יהודים, מגיע לי גם לחם?! עומד אדם בסוף ימי ספירת העומר, לאחר שבועות של עליה מתמדת, ניצול הזמן, עמידה בקבלות, ודוקא עתה רואה קשיים, דברים לא מסתדרים לו ברוחניות וגם בגשמיות, והוא שואל את עצמו, למה? כיצד דוקא עתה לאחר שכה התאמץ והתקרב, זה קורה לו? כאילו לא משגיחים בכל ההתקדמות שלו, בעשיה שלו 'מעבר'... אבל החשבון צריך באמת להיות אחר לגמרי: ברוך ה' זכיתי שהקב"ה הכניס בי רצונות להתאמץ, להתייגע, למסור מה מגופי חלבי ודמי עבורו יתברך, זכיתי כמה שבועות שהקב"ה יזכה אותי ברגשות טוהר להתעלות ולהזדכך, האם מגיע לי גם שכל שאר הדברים ילכו כשורה?! ספר זה מלווה כבר מהיום הראשון של ספירת העומר את מי שחפץ לנצל את אלו הימים: להתקרב, להתעלות, להתכונן כדבעי למתן תורה, אלא שבד בבד מתמודד עם קשיים, נסיונות, הפרעות, חוסר בהירות בדרך ובאופן הראוי, ספר זה מנסה להתוות ולכוון את הדרך כפי שהורישו לנו אבותינו רבותינו בספריהם הקדושים באופן הראוי לכל אחד בניצול אלו הימים - כי אתה עמדי!!!